פס"ד בנושא חלוקת רכוש משותף

1.                   התובעת.... והנתבע...., נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 196.., והם עודם נשואים. מנישואין אלה נולדו להם חמישה ילדים, כולם בגירים. לימים התדרדרו היחסים בין הצדדים והם החלו מנהלים ביניהם תביעות משפטיות, ובין היתר, בכל הנוגע לרכושם המשותף (תמ"ש 10452/97, 10453/97). אלו התביעות המונחות לפני.

2.                   במהלך חייהם המשותפים עבדה התובעת כמורה במשרד החינוך עד מועד פרישתה לגמלאות, ואילו הנתבע עבד בחברת ... שהקים, בשם "....". בשלב מסוים נקלעה החברה לקשיים כלכליים; בין היתר היה הנתבע חייב כספים רבים לבנק הפועלים. כתוצאה מכך מכר הבנק את רכוש החברה, עיקל ומכר רכוש מתוך ביתם של הצדדים ובנוסף לכך הגיש תביעה כנגד התובעת במטרה לפרק את השיתוף בדירת הצדדים ולמוכרה וכך לגבות את החוב מחלקו של הנתבע. התובעת התנגדה להליכים ולאחר שנים של דיונים הגיע הנתבע להסדר פשרה עם הבנק, במסגרתו שילם הנתבע סכום של 100,000$ במזומן והבית לא נמכר.

3.                   עם השנים התדרדרו היחסים בין הצדדים, ובחודש אפריל 1997 עזבה התובעת את הבית; ואין מחלוקת בין הצדדים כי לצורך חלוקת הכספים והנכסים המשותפים ביניהם, יש לראות במועד זה מועד הקרע בו תמו החיים המשותפים.

4.                   ביום 8.12.99 הגישה התובעת תביעה למזונות ותביעה רכושית כנגד הנתבע. כארבע שנים מאוחר יותר, ביום 5.12.04, הגיש הנתבע תביעה רכושית כנגד התובעת, לחייבה לשאת עימו בחובות רבים שלטענתו הינם משותפים.

5.                   ההליכים בתיק זה התמשכו שנים רבות, זאת בין היתר בשל נסיונות הצדדים להגיע להסכמות ביניהם, בין בעזרתם של מגשרים חיצוניים, ובין בעזרתו של בית המשפט; כשבמהלך אותם ניסיונות, עתרו הצדדים לבית המשפט מספר פעמים בבקשות לעיכוב הליכים. התמשכות זו של ההליכים גרמה לסירבול רב בניהול התביעות, דבר שהקשה על מלאכתם של הצדדים ושל בית המשפט.

6.                   השאלות המרכזיות בהן נדרש בית המשפט לדון ולהכריע במסגרת התביעות הינן כדלקמן:

א.   מה היקף הרכוש המשותף של הצדדים ומהו היקף זכויותיו של כל צד ברכוש זה;

ב.   האם יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעת מחצית מדמי השימוש הראויים בגין השימוש הבלעדי שעשה במשך השנים בבית המשותף ובחנות;

ג.    מה היקף החובות הנטענים על ידי הנתבע והאם יש לחייב את התובעת לשאת בחלק כלשהו מהם.

המסגרת המשפטית:

7.                   בענייננו, נישאו הצדדים לפני חקיקתו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג - 1973, ועל כן, יחסיהם הרכושיים כבני זוג ייקבעו על בסיס חזקת השיתוף ולא לפי הוראות החוק הנ"ל. חזקת השיתוף הינה יציר הפסיקה, כשבבסיסה ההשקפה, כי לאור ניהול חייהם בצוותא תוך קיום חיים הרמוניים, ותורמים, איש איש בדרכו, לצבירת הרכוש במהלך השנים - הינם ביחסיהם ההדדיים בעלים משותפים של רכוש זה. הפעלת החזקה מבוססת על כוונתם המשוערת של הצדדים (לעניין זה ראה, לדוגמא, ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ(1) 589, 599), כשחזקה זו ניתנת לסתירה אם יוכח כי נכס זה או אחר אינו משותף לשני בני הזוג, אלא שייך בלעדית למי מהם. ההלכה הרווחת כיום היא כי אין מקום להבחין בין נכסי משפחה רגילים, אשר שני בני הזוג משתמשים בהם באופן שוטף לצורכיהם המשותפים, לבין נכסים עסקיים, המנוהלים לעתים קרובות על-ידי בן-זוג אחד באופן בלעדי, בלי שבן הזוג האחר מודע לפרטי העסק ולאופן ניהולו; ובפועל, חזקת השיתוף חלה על שני סוגי הנכסים ללא הבחנה.

מן הכלל אל הפרט - הרכוש המשותף:

הבית ברח'...

8.                   שני הצדדים הינם הבעלים הרשומים של בית המגורים הנמצא ברח' .... לטענת התובעת, היא נאלצה לעזוב את בית המגורים המשותף בחודש אפריל 1997, ומאז היא מתגוררת בדירות שכורות, בעוד הנתבע נותר להתגורר בבית המגורים רחב הידיים. התובעת עותרת כי בית המשפט יורה לאלתר על פירוק השיתוף בבית המגורים, באופן שהיא תוכל לממש את הזכויות המגיעות לה.

9.                   לטענת הנתבע, אין כל מקום להורות על פירוק השיתוף בבית המגורים בדרך של מכירתו לצד ג', זאת מאחר שלאחר שיוכרעו כל ענייניהם הרכושיים של הצדדים, יתברר שעל התובעת לשלם לו סכומים נכבדים ביותר, כך שממילא יוכל הנתבע לרכוש את חלקה של התובעת בבית המגורים באמצעות קיזוז הסכומים המגיעים לו. טענה זו תתברר בהמשך, ואולם מכל מקום אין מחלוקת כי התובעת הינה בעלים של מחצית הזכויות בבית, ומכוח זאת הינה זכאית לממש זכויותיה כאמור.

דמי שימוש ראויים:

10.               לטענת התובעת היא זכאית לקבל דמי שימוש ראויים מהנתבע, בגין השימוש הבלעדי שעשה בבית המגורים מחודש אפריל 1997 ועד ליום ביצוע פירוק השיתוף בפועל.

11.               לטענת הנתבע, בנסיבות העניין אין התובעת יכולה לעתור לסעד המבוקש, הואיל שבית המשפט מעולם לא נדרש לפסוק בסוגיה. התובעת אומנם הגישה בקשה לתיקון כתב התביעה, במסגרתה עתרה לדמי שימוש ראויים בגין שימוש הנתבע בבית, ברם היא עשתה זאת במסגרת תביעת המזונות ולא במסגרת תביעת הרכוש. עוד נטען כי הבקשה לתיקון כתב התביעה שהגישה התובעת הינה כללית ביותר, ולא מפורט בה התיקון הנדרש; התיקון העיקרי שהתבקש בה היה הוספת עובדות חסרות ופרטים שהתחדשו. מכל מקום, התובעת לא הגישה עד היום כל כתב תביעה מתוקן המתייחס למלוא הסעדים המבוקשים, בניגוד לתקנה 93 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, המחייבת בעל דין להגיש כתב טענות מתוקן בתוך 15 יום מיום הגשת הבקשה לתיקון כתב תביעה, אלא"כ נקבע אחרת. לטענתו, מאחר שהתיקון אינו פועל אוטומטית מקבלת רשות התיקון, נשאר בעינו כתב הטענות המקורי, ובנסיבות אלו לא ניתן לחייבו כלל בדמי שימוש, מאחר שמדובר בסעד שלא נטען בכתב הטענות.

12.               מעיון בטענות הצדדים ובכתבי בית הדין עולה כי אומנם הדרישה לדמי שימוש לא הופיעה בכתב התביעה המקורי שהגישה התובעת, ברם עם התמשכות ההליכים, ומשהמשיך הנתבע להחזיק בדירה, עתרה התובעת לתיקון כתב התביעה להוספת הדרישה לדמי שימוש ראויים בגין המגורים בדירה, ובהחלטה מיום 30.3.00 הוריתי על תיקון כתב התביעה כמבוקש (בש"א 51041/00). יצוין כי בניגוד לטענת הנתבע, התובעת אכן הגישה את כתב התביעה המתוקן במצורף לבקשה לתיקון כתב תביעה, במסגרתו עתרה מפורשות לחייב את הנתבע בשכר דירה ראוי בסך 1,000$ לחודש בגין שימושו הבלעדי בדירה (ראה סע' 23 לכתב התביעה המתוקן). אומנם, בקשתה של התובעת לתקן את כתב התביעה נעשתה במסגרת תביעת המזונות ולא במסגרת תביעת הרכוש, כפי שהתבקש בנסיבות העניין, ברם משהתיר בית המשפט את התיקון והנתבע בחר לא להתנגד ולא להגיש כל בקשה בנדון, הרי הוא מושתק כעת, לאחר שנים, מלעשות כן. מכל מקום, הואיל ומדובר בפגם טכני, ובנסיבות האמורות דומה כי יהא זה בלתי צודק למנוע מהתובעת לטעון טענותיה כאמור רק בשל העובדה שהתיקון הוסף בטעות לתביעת המזונות, שממילא נדונה יחד עם תביעת הרכוש, מוסמך בית המשפט לעשות שימוש בסעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה ובתקנה 258ב(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, המעניקים לבית המשפט שיקול דעת לסטות מן האמור בתקנות במטרה לנהוג בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית צדק. לאור האמור אני דוחה את טענת הנתבע בעניין זה.

13.               לגופו של עניין, הצדדים חלוקים האם בנסיבות העניין נמנעה מהתובעת זכות השימוש בבית המגורים באופן המזכה אותה בקבלת דמי שימוש ראויים מהנתבע.